אריק בן חור ז"ל

סרן (מיל.) אריה (אריק) בן חור נולד במושב שדות מיכה ב 17.1.1963 להורים, עולים חדשים ממרוקו, נינט ועמי. בהיותו בן ארבע עברה משפחתו להתגורר ביפו ושם התגורר אריק כל שנות ילדותו ונערותו עד גיוסו לצבא, אז עבר להתגורר עם אימו בבת ים.

אריק התחנך בביה”ס היסודי “ויצמן” ביפו, בסיום חטיבת הביניים התקבל לפנימייה הצבאית בתל-אביב, והצטרף בכיתה י’ לחניכי פלוגת “משגב”.

על אף שנטיית הלב של רוב החניכים היא להתגייס לחטיבות החי”ר ויחידות עילית, אריק היה זה שדוקא הפנה את הסקרנות והענין של החברים כלפי חיל השריון. אריק שתה בצמא את סיפורי הקרבות של חיל השריון ממלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים, השתתף בחידונים מול מקצוענים בתחום ואף זכה בחלקם.

כינויו בפלוגת “משגב” היה “מח”ט 7” וכמתבקש עם גיוסו לצבא, הלך לשריון לחטיבה 7, גדוד 77 הידוע כגדוד “עוז 77” של אביגדור קהלני ממלחמת יום כיפור. ההתלהבות המדבקת שלו גרמה לחלק מחניכי המחזור להתגייס עימו לחיל השריון.

בשירותו הצבאי התקדם אריק במהירות מתפקיד לתפקיד, ונודע כשואף לשלמות בביצוע כל מטלה שהתגלגלה לאחריותו. חייליו העריצו אותו כמנהיג ומוביל, ולא רק בתחום הצבאי, אלא במיוחד באנושיות המופגנת, באכפתיות ובדאגה לכל חייל וחייל, מצב משפחתו ובעיותיו הפרטיות.

כשפרצה מלחמת לבנון הראשונה, ביוני 1982, היה אריק חניך בקורס מפקדי טנקים. אריק השתתף בלחימה כנהג טנק מ”מ, הטנק בו היה נפגע מספר פעמים על ידי טילי RPG וסאגר והצוות נפגע. אריק ניצל מהפגיעות מאחר והיה בתא הנהג של טנק המרכבה הממוגן יחסית.

לאורך השנים התקדם אריק בשרשרת הפיקוד והתמנה לתפקיד סמג”ד 126, אותו הוביל יחד עם מפקד הגדוד להיות הגדוד המוביל בין כל גדודי טנק המרכבה של חטיבות 7 ו- 211. בעקבות כך הופעלו על אריק לחצים כבדים להישאר בצבא, אך הוא בחר להשתחרר משירות הקבע ושובץ כמ”פ טנקים במילואים.

כמ”פ מילואים, הפלוגה שעליה פיקד נבחרה לבצע תרגולת לדוגמא מול כל הדרגים הבכירים בצבא (הרמטכ”ל, אלופים ומטה). הביצוע יוצא הדופן הוכתר כהצלחה גדולה ובעקבות כך שולב במערכת הלימוד של תורת חיל השריון של צה”ל.

לאחר שחרורו מהצבא אריק נסע לטיולים רבים בעולם, ממדינות דרום אמריקה ועד למזרח הרחוק. ולאחר חזרתו התגייס מחדש לשירות הביטחון, הפעם למשרד ראש הממשלה.

בינואר של 2000 נשא אריק לאישה את חברתו סיגלית, ובתאריך 23.4.2001 הסתיימו חייו של אריק בנסיבות טרגיות בעת שרעייתו הייתה בהריון. בנו שי נולד כחמישה חודשים אחרי מותו.

חברים מספרים שאריק היה בחור מרשים עם חזות חיצונית מרתקת ונפש פיוטית שאופקיה רחבים. החניך היחיד מכל המחזור בפנימייה שלמרות כישוריו האנליטיים בחר ללמוד בגימנסיה במגמה הספרותית. בעל ידע נרחב ועצום בשירה על כל גווניה, ובנוסף ידע מופלג בנושאים צבאיים ובהיסטוריה צבאית.

על רקע הידע העצום של אריק, הוא נודע בקרב חבריו למחזור כידען גדול. כולם ידעו שמילה של אריק זה סוף פסוק, אין מערערין עליו, כי פשוט סביר שזו האמת העובדתית ועל כן לא יהיה זה נבון לערער עליו.

אריק כתב שירים רבים ואפילו כתב ספר בשם “לחשוב אריה” שראה אור וספר נוסף שלא הספיק להוציא לאור לפני מותו. אחרי פטירתו התגלו בין חפציו מגירות מלאות שירים ומכתבים שכתב לאורך השנים.

אריק נפטר ביום ל’ בניסן תשס”א, 23.4.2001 ונקבר בבית עלמין ירקון.

הותיר אחריו אישה, ילד, אם, אב, אח, וארבע אחיות. ומאות חברים שזיכרו הולך לפניהם עד היום כעמוד מאיר באפילה.

בספרו השני של אריק בשם “טווס בלבן”, אותו השלים כשנתיים לפני מותו,  הוא העמיד יצירה אלגורית נדירה, במתכונת של ספר ילדים, אשר מתמודדת באומץ עם החיפוש אחר הזהות והייעוד בחיים. ואלה שורות הסיום מתוכה:

“מבלי משים שקע הטווס בתנומה.

לאחר שינה של יומיים רצופים פקח הטווס בלבן את עיניו, בוהק אור סינוור את עיניו, כשהתגבר על כך הביט בגופו ופלא פלאים, עור גופו ומניפת נוצותיו הפכו צבעם לצבע הזהב העז, הטווס בלבן סקר את גופו, “טווס כזה מרהיב ומדהים, לא ראיתי בחיי” אמר מנסה להסתיר את גאוותו, שמחה בלתי מוסברת התפשטה בכול גופו.

הנשרים נחתו לידו כשהם נושאים מלוא חופניים גרגירי יער שטעמם טעם גן עדן ממש, הטווס בזהב אכל להנאתו, נהנה מקרני השמש המחממות, מקשיב לרוח הנעימה שפיזרה את העננים. הטווס בזהב הביט בנוף המדהים שהתגלה למול עיניו, מהצד האחד הים הגדול ומלא ההוד ומהצד השני היער הגדול שנפרס כמניפה. הראות הייתה טובה והוא הביט למרחקים, אי-שם יכול היה לזהות את משכנם של הטווסים,  כשעלו הטווסים במחשבתו לא הרגיש כעס כלל וכלל.

יומיים שלמים הפקיר הטווס בזהב את גופו לקרני השמש, לאוכל הטוב ולנוף המדהים, ביום השלישי פנה הטווס בזהב לנשרים: “אני מודה לכם על הדאגה והמזון המשובח, עלי לרדת מההר, סופת שלגים מתקרבת”. מלך הנשרים כרע ברך ואמר “אנחנו התפללנו וציפינו לבואך אלפי שנים, אשרינו זכינו”

הטווס בזהב החל גולש בזהירות במצוק, אט- אט החל פוסע מטה, מדי פעם הביט השמיימה ואמר “מודה אני מלפניך, מודה אני מלפניך!!”

ארוכה הדרך הביתה, מלאת מכשולים וסכנות, אך כדרכם של בעלי האמונה פצח הטווס בזהב בשיר, מבלי שים לב שירו וקולו הדהדו ביער כולו…”

יהי זכרו ברוך.

ניתן לקרוא עוד על סיפור חייו ומותו של אריק, בקטע שכתב חברו למחזור, דוד בן שבת בלחיצה כאן >>