גדעון ויילר ז"ל

גדעון גויס לצה”ל בתחילת אוגוסט 1968, והתנדב לשרת בחיל השריון. לאחר הטירונות השתלם בקורס מקצועות טנק “פאטון”, בקורס מפקדי טנקי “פאטון”, בקורס קצינים היה חניך מצטיין, ובקורס מפקדי פלוגות בחיל השריון. הוא היה קצין קפדן ביותר ותבע מילוי כל הוראה במלואה. המשמעת היתה בעיניו תנאי ראשון לתפעולה היעיל של יחידת שריון, המופקדת על כלי המלחמה הכבדים של צה”ל.

פקודיו סיפרו עליו, שהיה מפקד קשה וקשוח, שדרש רבות מעצמו ומהם, תוך הקפדה מדוקדקת על שמירת זכויותיהם, ודאגה אמיתית וכנה לבעיותיהם האישיות. מפקדיו כתבו עליו בחוות-דעת: “קצין מעולה והישגיו מעולים; יש לו ידע טכני מקצועי מעולה, יש לו סיכויי התקדמות טובים ויש לו רצון עז להתקדם. הוא יעיל מאוד, חרוץ, יוזם, אחראי, מסור לעבודתו, מקפיד על פרטים קטנים כגדולים ובעל חוש ביקורת חריף. הוא הגון, ממושמע, משמש מופת ודוגמה אישית, קשה לאנשיו, אך מקובל עליהם”.

את רוב תקופת שירותו עשה בסיני, בקווים הקדמיים בתעלת סואץ, עד אשר נפל בקרב אחיו המבוגר ממנו, אדם, בשנת 1970, בימי מלחמת ההתשה. לאחר מות אחיו הועלה גדעון מסיני לשרת בבית-הספר המרכזי לשריון והיה מ”פ בקורס קציני שריון, לאחר שהממונים עליו דרשו כי לא ישרת עוד ביחידה קרבית. למרות זאת, לאחר שנה שוב שירת גדעון בסיני כמפקד פלוגת טנקים וקצין מבצעים; שם גם הוענק לו “אות השירות המבצעי”.

לאחר שעשה תפקידים אלה בסיני היתה דעת הממונים עליו, ובמיוחד דעת האלוף אלברט מנדלר ז”ל, נחושה כי גדעון לא ישרת עוד ביחידה קרבית. לפיכך הועבר לבית-הספר לשריון, שם שימש בתפקיד מפקד קורס נהגים עד שפרצה מלחמת יום הכיפורים. למרות זאת, היה גדעון בחזית הגולן כבר בערב יום הכיפורים ובפרוץ המלחמה נתמנה לתפקיד סמג”ד בדרגת סרן. בתפקיד זה נלחם במסגרת צבא הקבע עד שנפל ביום הרביעי למלחמה, י”ג בתשרי תשל”ד (9.10.1973). הועלה לדרגת רב-סרן לאחר מותו.

באותו יום ליד בוקעתא, כשגדודו לחם בטנקים של הסורים, שעלו עליהם במספרם עשרת מונים, יצא גדעון לחלץ טנקים מנותקים.

הטנק שלו נפגע משתי רקטות נגד-טנקים (מרנ”ט) וגדעון נהרג במקום. היחיד שנשאר בחיים היה נהג הטנק. באותו קרב הציל גדעון את חיי הצוות שיצא עמו למשימה. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בהר הרצל, ליד קבר אחיו אדם.

השאיר אחריו אישה – ויוי, איתה התחתן בט”ו בשבט, תשעה חודשים לפני שנהרג, אם – אונה, אב – משה חיים, שלושה אחים: דניאל, יוסף ובנימין ואחות – ארנונה. בתו גל נולדה לאחר נופלו.

לימים סיפר עליו מפקד אוגדת השריון, אלוף (מיל’) דן לנר: “…הכרתי את רוב החבר’ה משירותם במקומות שונים. אחד מהם היה המ”פ של הבן שלי בסיני, תחת פיקודי. מעניין מה בחורצ’יק כזה חושב זמן קצר לפני המלחמה. הטנקים שלו נעו בדרך והיו צריכים לחצות כביש. כדי לא לפגוע בכביש בשרשראות הכלים, הוא אסף צמיגים והניח אותם על הכביש והטנקים נעו עליהם. אמרתי לו: “גדעון, גדעון, זו מלחמה, סע סע, מה אתה חס על הכביש?” לא חס המפקד, השיב לי, לא חס אבל יצטרכו לנסוע כאן כלי רכב רבים, להביא אנשים, תגבורת ומזון. צריך לשמור על הכביש, אחר כך הצטערתי שאולי פגעתי בבחור נפלא. זה היה גדעון ויילר מירושלים. הוא נהרג במלחמת יום-הכיפורים.

אחיו, אדם, נהרג במלחמת ההתשה עם המצרים. לפעמים סתם כך, פתאום, בלילה או ביום, אני רואה אותו וזה כמו חי.”