דרור בר און ז"ל

דרור, בן מירה ובנימין, איש צבא-הקבע, נולד ביום העצמאות ה’ באייר תשי”ג (20.4.1953) בירושלים. הוא למד בבית-הספר היסודי בקרית-ים וכן בבית-הספר “חביב”, בראשון לציון, “דוד ילין” בהדר-יוסף ו”מקקינלי” שבקליפורניה. אחרי-כן סיים את לימודיו התיכוניים בפנימיה הצבאית שליד הגמנסיה “הרצליה”. הוא היה תלמיד טוב וחרוץ, והצליח להתגבר על קשיי- ההסתגלות, שנבעו מהמעבר מבית-ספר אחד למשנהו, עקב “נדודיו” יחד עם משפחתו. הוא היה חבר בתנועות “הנוער-העובד” ו”הצופים” (בארה”ב). היה לו אוסף של ספרי-שירה, והוא שלח גם ידו בכתיבת שירים. הוא היה עלם רגיש, ישר ובעל-מצפון, מקובל בחברתו ונכון לעזור תמיד לזולת. כשהיה בן 12 נסע עם משפחתו לארה”ב וחזר ארצה בשנת 1967.

דרור גויס לצה”ל בתחילת פברואר 1972 והתנדב לחטיבת “גולני”. לאחר סיום הטירונות השלים קורס צניחה ונשלח לקורס מ”כים, אך יום אחד נשברה רגלו, והוא נאלץ לוותר על המשך השירות בחיל הרגלים, לפיכך התנדב לשרת בחיל השריון. לאחר שהשלים קורסים שונים בתחום השריון, הוצב ליחידת שריון כאיש צוות-טנק. אחרי-כן נשלח לקורס מט”קים, סיים אותו כחניך מצטיין ונשלח להשתלם בקורס קצינים ובקורס קציני-שריון. במשך כל תקופת שירותו הצטיין כחייל מסור וחבר למופת, והיה אהוב על כל מי שהכירו – חברים ומפקדים כאחד.

כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים נשלח דרור לחזית סיני, והשתתף כמט”ק בקרבות הבלימה באזור תעלת סואץ. לאחר שכל הטנקים ביחידתו נפגעו, הובילו הוא וחברו את אנשי הכוח, והעבירום בחזרה לתחום כוחותינו דרך קווי האויב. כעבור ימים אחדים הועבר דרור לרמת הגולן במסגרת כוח חדש שהוקם, וגם שם לחם כמפקד-טנק.

בקרב שהתחולל ביום ט”ז תשרי תשל”ד (12.10.1973), נפגע הטנק שלו והוא נאלץ לנטשו. בחפשו דרך להמשיך בלחימה הצטרף לטנק אחר כאיש-צוות חמישי. הוא המשיך בלחימה בקרב לכיבוש מזרעאת בית-ג’אן וכאשר גם הטנק השני נפגע, נחלץ דרור לכבות את האש שפרצה בו. כשמיהר לטנק אחר שבער גם הוא, כדי לסייע בחילוץ אנשי צוותו, נפגע דרור בהתפוצצות ונהרג.

הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בראשון-לציון. השאיר אחריו הורים, אח ואחות. לאחר נופלו הוענקה לו דרגת סגן-משנה.

דרור השאיר אחריו צרור-שירים בכתב ידו, שממנו לקוחים חרוזים אלה: “…לבסוף / אחרי דורות ויובלות ושנים / ירד המשיח לארץ / להביא את אחרית-הימים / והביט סביבו ובפיו הברכה / ולפתע הבין שאיחר / והליט את פניו בידו / ובכה…”