מחזור
ט״ו
1969
יגאל (ניסים) פסו ז"ל
- מחזור: ט״ו
- שנת סיום: 1969
- פנמ״צ חיפה
- דרגה: סרן
- יחידה: גדוד 51 / גולני
בן 22 בנופלו
בן מלכה ויהושע
ענולד בבת ים בה’ בסיון תשי”א, 12/6/1951
התגייס ב-אוגוסט 1969
שרת בחטיבת גולני
יחידה: גדוד “הבוקעים הראשון” (51)
נפל בקרב בכ”ו בתשרי תשל”ד, 22/10/1973
במלחמת יום הכיפורים
מקום נפילה: מוצב החרמון
באזור רמת הגולן
מקום קבורה: תל אביב – קרית שאול
אזור: 1, חלקה: 1, שורה: 4, קבר: 15.
הותיר: הורים ושני אחים
בחופשות הקיץ לא התהלך יגאל בטל. הוא עבד בבניין וסייע להוריו בנשיאה בעול הפרנסה. בן מסור היה, קיבל על עצמו את כל רצונותיהם, והתייחס אליהם ביראת כבוד. אח נאמן היה ליהודה ולדרור הצעירים ממנו. הוא סייע להם בעצה ובמעשה, ושוחח עמם שעות ארוכות. ערב גיוסו לצה”ל היה יגאל עלם גבה-קומה וחסון; מעיניו הבהירות נשקפו חכמת-חיים ובגרות נפשית.
יגאל גויס לצה”ל בראשית אוגוסט 1969 והוצב לחיל הרגלים. לאחר הטירונות השתלם בקורס קציני חיל-רגלים, ובסיומו של קורס צניחה הוענקו לו “כנפי צנחן” יגאל שירת כקצין בחטיבת “גולני”, ובהמלצת מפקדיו נשלח לקורס מפקדי פלוגות.
סיפר אביו: “יגאל היה מאושר בקריירה הצבאית שלו. לא אל הדרגה נשא עיניו, כי אם אל ביצוען המושלם של המשימות שהוטלו עליו”. גם חברים לנשק מעידים על מסירותו לצה”ל. הוא דרש מחניכיו כושר גופני גבוה, ביצוע מעולה של המשימות שהוטלו עליהם והקפדה על כללי המשמעת. אמנם לא ויתר לחייליו, אך בשעות מנוחה ידע לצחוק, להתבדח ולזמר יחד אתם. סיפר אחד מפקודיו: “יגאל הצטיין בנפשו העדינה. ההבנה לחייל והרצון התמידי לעזור לזולת, ניכרו באופיו. הוא לא אהב לראות חייל הולך בראש מורכן. כשהייתה בעיה כלשהי מציקה לנו, באנו אליו לשיחה”.
חניכיו נזכרים כיצד לאחר ליל אימונים מפרך, דאג יגאל לפתיחת השקם, לפי בקשת החיילים הרעבים לדברי מתיקה. “הפלוגה ממש אהבה אותו. הוא דאג לנו כאב לבניו”. כשבא יגאל הביתה לחופשה קצרה, לא הרבה לדבר על הישגיו. הוא הפליג בשבחי חניכיו הצעירים וציין שוב ושוב את חשיבות בניית כוחה של מדינת ישראל.
“יגאל היה נכון לתרום מלוא מרצו ותבונתו למען המולדת”, מספרת אמא, בבית ההורים מצוי “אות השירות המבצעי” שהוענק ליגאל כהוקרה על מסירותו ופועלו בצה”ל.
במלחמת יום הכיפורים נשלחה פלוגתו של יגאל לחזית הצפון. ביום פרוץ המלחמה הוענקה לו דרגת סרן. הוא פעל כמפקד פלוגת חיל רגלים, ועודד את חייליו בשעות הקרב הקשות. באחד הקרבות נתקל ביחידת קומנדו סורית ובחילופי האש נפצע ברגלו, אך סירב להתפנות.
ביום כ”ו בתשרי תשל”ד (22.10.1973) נפגע יגאל בראשו מכדור של צלף סורי ונהרג במהלך קרב עקוב מדם על כיבוש מוצב החרמון.
“הוא לא שנא את הסורים, רק רצה לגמור את הכל מהר… ערב לפני הקרב המכריע לבש בגדים נקיים, כאילו לחתונה הוא מתכונן, ולא לקרב… הייתה זו חתונת דמים”, סיפר עליו מוטי לוי.
הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בקרית-שאול. השאיר אחריו אב, אם ושני אחים.
במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקד היחידה, יודקה, על פועלה של הפלוגה שיגאל עמד בראשה: “היה ברור, שקדימה ילך כוח שניתן לסמוך עליו, כוח טוב, חיילים הדבקים במשימתם, גם אם תהיה קשה לביצוע. כזאת היתה פלוגתו של יגאל”.
פקודיו של יגאל ומפקדיו העלו זכרונות ודברים על דמותו ועל דרכו בצה”ל. בחוברת “לא המלים מדברות על המוות” שהוצאה לאור על ידי חטיבת “גולני” לזכר חללי גדוד “הבוקעים הראשון”, מונצח שמו של יגאל ז”ל.