יהושע(שוקה) בר און ז"ל

בן אורי וחיה. נולד ביום ג’ בסיון תש”ט (31.5.1949) בנהלל. למד בבית-הספר היסודי האזורי ‘מבואות’ שבבאר-טוביה. כשסיים את לימודיו בבית-הספר היסודי, נסע עם משפחתו לארצות-הברית. עקב שליחותו של אביו, שהיה קצין בכיר בחיל שריון, התגוררה המשפחה במחנה צבאי, שהיה בית-הספר לשריון של צבא ארצות-הברית. השהייה בארצות-הברית תרמה להתפתחותו של שוקה. לאחר שנת-לימודים אחת חזר שוקה לארץ ואז החליט ללמוד בפנימייה הצבאית שליד בית-הספר הריאלי בחיפה.

חבריו של שוקה מילדות זוכרים אותו כ”נער צנוע וביישן, ועם-זאת-בעל חוש הומור יוצא דופן בחיים היום-יומיים, בלימודים, בעבודה וגם במעשי-השובבות שלו התבלטה אמונתו בערכים הנעלים; אחווה ורעות, אהבה לחי ולטבע, פשטות ביחסים, אומץ-לב ומסירות למעשים נועזים.” שוקה היה חובב-צילום ועשה שימוש רב במצלמתו.

כשסיים את לימודיו בפנימייה הצבאית שליד בית-הספר הריאלי בחיפה, התגייס שוקה לצה”ל, באוגוסט 1967, והתנדב לחיל-השריון, כפי שעשה אביו בעבר. לאחר הטירונות השתלם בבית-הספר לשריון וכעבור שנה וחצי, והוא אז קצין, שימש כמדריך בקורס מפקדי-טנקים. אחר-כך עבר לסיני. הוא מילא את התפקידים שהוטלו עליו בהצטיינות וכעבור זמן נתמנה כקצין-מבצעים של חטיבת-שריון. הוא סיים את שירותו הצבאי, בשנת 1972, כמפקד-פלוגת-טנקים.

עם שחרורו מצה”ל התחיל ללמוד בחוג לגיאולוגיה באוניברסיטה העברית שבירושלים. למד שנה אחת, וכשפרצה מלחמת יום-הכיפורים התייצב ביחידתו ונטל חלק במלחמה בקרבות הבלימה בסיני.

“ביום 9 באוקטובר 1973, בעת ההתקפה על מערך האויב המצרי במעוז ‘טלוויזיה’, פגע טיל בטנק שסרן יהושע בר-און פקד עליו. מעוצמת הפגיעה הועף יהושע מהטנק, אך חזר אליו למרות פציעתו וטיפל בפינוי אנשי צוותו. לאחר-מכן עלה על טנק אחר והמשיך לפקד על הלחימה. ביום 18 באוקטובר 1973, בעת ההתקפה על ‘החוה הסינית’ נפגעו ארבעה מטנקי הפלוגה מאש טילים. סרן יהושע ארגן את חילוץ הכוח ופיקח על הטיפול בנפגעים. כשנודע לו שאחד החיילים נעדר, רץ בתוך שדה-המוקשים לעבר הטנקים, כשהוא חשוף לאש אויב, וניסה לחלץ את החייל, אך ללא הצלחה. בדרכו חזרה פינה את אחד מהטנקים שנפגעו, שהיה עדיין כשיר לנסיעה, ולאחר-מכן רץ פעמיים נוספות כדי לפנות פצועים שהיו בתוך שדה-המוקשים. במעשיו אלה גילה קור-רוח ואומץ-לב למופת.”

על אומץ-לבו בקרב העניק לו הרמטכ”ל את עיטור-המופת.

שוקה שוחרר משירות-המילואים באפריל 1974 ונסע עם אחיו ערן, לארצות-הברית ולקנדה. טיולם נמשך כשישה חדשים ועם שובם לארץ המשיך שוקה את לימודיו באוניברסיטה. הוא נקרא מדי-שנה לתקופות ממושכות של שירות-מילואים כסמג”ד בחיל-השריון. בשלהי שנת 1976 השתלם בקורס מג”דים וחזר לשרת בצבא-הקבע כמפקד גדוד-טנקים, בדרגת סגן-אלוף.

ביום י’ באלול תשל”ז (24.8.1977) נפל שוקה בעת מילוי תפקידו בסיני.

הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין שבבאר-טוביה.

השאיר אחריו הורים, שני אחים ואחות.

במכתב-תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקד החטיבה: “בתפקידו האחרון גילה שוקה ידע וכישרון רב. הוא נרתם למשימה קשה, הצליח לשנות את פני הגדוד בפרק-זמן קצר והביאו לרמת-ביצוע גבוהה. תמיד רצה לישם את הנכון והטוב שלמד והכיר בתפקידיו הקודמים. תכונותיו הנפלאות ואצילות-נפשו עוררו את הערכת מפקדיו ופקודיו ואת אהדתם לו. הוא שילב את נטיותיו לעבודת האדמה שגדל עליה, את אהבתו לצה”ל שינק מאביו ואת אהבתו לספר וללימודים בהצלחה מרובה. הוא היה ונשאר דמות לחיקוי וסמל להקמת דור-לוחמים בצה”ל ודור אזרחים נאמנים למדינתם.”

במלאות שנה לנפילתו, הוציאה מערכת ‘אורעתון’, עלון הכפר של מושב אורות, עלון לזכרו, ובו זכרונות ידידיו מילדות, פקודיו ומפקדיו בצה”ל, וקטעים ממכתביו וממכתבי קרובי-המשפחה להורים השכולים.