מחזור
מ״ג
"גולן"1997
מחמוד חירלאדין ז"ל
- מחזור: מ״ג / פל' "גולן"
- שנת סיום: 1997
- פנמ״צ חיפה
- דרגה: סא״ל
בן 41 בנופלו
יחידה: מערך המבצעים המיוחדים של צה”ל
נפל ביום 11 לנובמבר 2018
מקום נפילה: ח’אן יונס, רצועת עזה
מקום קבורה: בית עלמין צבאי בצפון הארץ
הותיר אישה ושני בנים
מחמוד נולד וגדל בחורפש בתיכון עבר ללמוד בפנימייה הצבאית לפיקוד בבית הספר הריאלי בחיפה , מחזור מ”ג, פלוגת “גולן” (1997). עם גיוסו לצה”ל, התנדב לשירות בחטיבת הצנחנים והתקבל לסיירת צנחנים. לאחר קורס קציני חי”ר המשיך לשרת כקצין בבה”ד 1. לאחר מכן עבר ליחידה מיוחדת. במקביל לשירותו למד באקדמיה והיה בעל תואר ראשון ושני תארים שניים במנהל עסקים והמנהיגות ומדיניות בחינוך. מחמוד התנדב בתנועת אחריי! לעידוד שירות משמעותי בצה”ל.
ב-11 בנובמבר 2018 נכנס כוח ממערך המבצעים המיוחדים של צה”ל לאזור ח’אן יונס שברצועת עזה. הכוח נסע במכונית עמוסת מזון. כוח חמאס עצר אותם לבדיקה ולאחר שעוררו את חשדם הגיעו למקום אנשי חמאס נוספים בפיקוד נור בראכה מפקד גדוד ח’אן יונס בחמאס. כוח צה”ל פתח באש על מנת להיחלץ מהמקום והרג שבעה מחבלים בהם נור בראכה. מחמוד נהרג גם הוא מירי לוחמי צה”ל. מטוסי חיל האוויר תקפו את כוחות חמאס, שדלקו אחרי לוחמי צה”ל. מסוק סער מטייסת 118 של חיל האוויר ועליו לוחמים ורופא מיחידה 669 חילצו אותם חזרה לישראל. פרטים על המבצע נשארו חסויים. הצנזורה הצבאית אסרה לפרסם את שמו ותמונתו עד 15.5.22. מאות אנשים השתתפו בהלווייתו. בהם, נשיא המדינה, ראובן רבלין, שרים, חברי כנסת וקצינים בכירים. הוא נקבר בבית עלמין צבאי בצפון הארץ. מחמוד הותיר אחריו אישה ושני בנים. היה בן 41 במותו.
בספטמבר 2019 הוחלט להעניק ל-מחמוד את צל”ש הרמטכ”ל. בנימוקי ההחלטה נכתב: “צל”ש הרמטכ”ל מוענק לסא”ל מ’ ז”ל על שהראה אחריות, מנהיגות, קור רוח ואומץ לב עילאי תחת אש. להלן תיאור המעשה: בתאריך ג’ בכסלו התשע”ט (11 בנובמבר 2018) פעל סא”ל מ. זכרונו לברכה עם צוותו בשטח האויב. הצוות נתקל באויב ונקלע למצב קשה. סא”ל מ. עמד בנחישות, בקור רוח ובאומץ כדי להגן על חבריו לצוות. בהמשך, מתוך יוזמה וחתירה למגע קיבל על עצמו תפקיד קדמי בפעולת ההשתלטות על האויב ופעל בתושייה כדי להצליח בה. סא”ל מ. נהרג במהלך האירוע. סא”ל מ. זכרונו לברכה הראה במעשיו דבקות במשימה, אחריות, דוגמא אישית ורעות. אביב כוכבי, רב אלוף ראש המטה הכללי אלול תשע”ט ספטמבר 2019”
להלן דברים שכתב חברו למחזור של מחמוד לזכרו:
” העניין עם זיכרון, זה שאי אפשר לסמוך עליו. לפעמים כשאתה צריך אותו, הוא לא מתפקד, ולפעמים הוא מחליט להשמיע את קולו דווקא ברגעים הכי לא מתאימים. וגם כשהוא עובד, אתה אף פעם לא יכול להיות בטוח שהוא אומר את האמת, אתה לא יכול להיות בטוח שמה שהוא מספר לך באמת קרה, או שקרה בדיוק ככה. ככה באמת נראתה הבחורה ההיא בתיכון? איך קראו לבחור ההוא שעצבן אותי כל כך? באמת עשינו את כל השטויות האלה, או שאלה סיפורים שהתנפחו עם השנים?
הזיכרון הראשון שלי מהפנימייה הוא גם הזיכרון הראשון שלי שקשור למ’. קיץ, חם, רק התחלנו את ההכנה, כלומר חודש בקיץ שבו כל מי שהתקבל לפנימייה צריך עוד לעבור לפני שיקבלו אותו סופית. אני רוצה להיכנס למועדון, אבל פתאום יוצא משם בריצה נער קטן ורזה, ואחריו נער גבוה שנראה מבוגר יותר מאיתנו. הנער הגבוה נראה כועס ממש, הוא ממש מנסה לתפוס את הרזה, ושניהם רצים במעגלים לאורך המגרש. אני עוד לא מכיר אותם בשלב הזה, ולא זוכר עדיין איך קוראים להם, אבל אני זוכר שעמדתי והסתכלתי עליהם רצים, וחשבתי לעצמי שבחיים לא ראיתי מישהו כל כך כועס, וכל כך נחוש לתפוס מישהו אחר. ואני זוכר שמאוד התרשמתי מזה. בהמשך התרשמתי עוד יותר, כשראיתי אותם מחובקים וצוחקים, מתחילים חברות שתימשך עוד הרבה שנים.
זה לא אמור להיות הסיפור שמספרים על מישהו שמת, בטח לא מישהו שמאז עשה כל כך הרבה דברים גדולים וחשובים, דברים שאת רובם אף אחד לא יודע ואף אחד אף פעם לא ידע. אבל יש משהו בסיפור הזה, בזיכרון הזה, שמבחינתי אומר הרבה עליו. ואני לא בטוח שבדיוק ככה זה קרה, אבל מה שבטוח שמאז הספקתי לראות את מ’ מפגין את אותה נחישות ורצינות שבה התייחס למרדף אחר הנער שניסה לתפוס, בהמון מקרים אחרים. לאורך כל שנות התיכון, בלימודים, באימונים, בכל משימה שמולה ניצבנו, מ’ תמיד היה רציני, נחוש, מוביל את כולנו. מהתחלה הוא היה קצת יותר גדול מאיתנו, אז אולי זה נראה לנו טבעי, אבל איכשהו תמיד הסתכלנו בסוף לכיוון שלו, לראות מה הוא אומר. ולא פעם, אחרי שסיימנו להעלות כל בדיחה אפשרית וכל התחכמות שעליה יכולנו לחשוב, הוא היה מסתכל עלינו עם החיוך הזה שלו, ונותן לנו מבט שאומר- טוב, אחרי שצחקנו, הגיע הזמן לעבוד.
ואחרי שסיימנו את הפנימייה, באופן טבעי התרחקנו, כל אחד התחיל את מסלול חייו. מדי פעם היינו נפגשים, בנקודות השקה כאלה ואחרות. אני זוכר שבצבא, באמצע הכנות לתרגיל גדול בשיזפון, פתאום הוא הופיע משום מקום. והנה, הזיכרון גם פה מתעתע. מתי בדיוק זה היה? הוא היה בקורס קצינים כבר? אולי עוד לפני? זה בעצם לא משנה. כי אני זוכר בבירור איך בכל הבלאגן באמצע המדבר, פתאום ראיתי אותו מתקרב אלי, עם החיוך הענק הזה, והוא נתן לי חיבוק שכמעט פירק אותי. ואני הייתי בתקופה לא כל כך טובה, אבל לך תסביר לו את זה. הוא לא נתן לך הזדמנות לספר לו דברים שליליים, כי הוא היה כל כולו חיוביות ואופטימיות. מה אתך? חלאס, עזוב שטויות, הכל קטן עלינו. במקרה שלו, זה באמת נראה ככה, שהכל קטן עליו.
ומאז ככה זה היה מבחינתי. מדי פעם נפגשים בחתונות, באירועים, במפגשים שמארגנים פעם בכמה זמן. והזמן בין מפגש למפגש הולך ומתארך, אבל זה הקטע עם בוגרי פנימייה- אתה תמיד מתעדכן. מה עם ההוא? עדיין בצבא? ומה עם זה? נולד לו כבר ילד שני? ולגבי מ’ תמיד ידעתי שהוא עדיין בצבא, אבל לא באמת ידעתי מה הוא עושה. מדי פעם כשפגשתי אותו, הוא נתן לי להבין שהוא לא עושה משהו מסעיר מדי, שהוא כבר מבוגר מדי. אז הוא לומד תואר שני, ועוד אחד, והוא מתנדב, ולפעמים הוא בתל אביב, ובאופן כללי מבסוט. בפעם האחרונה שפגשתי אותו דיברנו כבר על חינוך, סיפרתי לו שהתחלתי להיות מורה והוא התלהב, סיפר שעוד מעט הוא כבר משתחרר ורוצה להיות מנהל בית ספר, לחנך.
ואז משום מקום, יום שני בבוקר, מתחילות להגיע הודעות בוואטסאפ. הידיעה הזאת בחדשות, הפעולה שהסתבכה, זה כנראה קשור למ’. מה? לא יכול להיות, הוא הרי לא באמת כזה קרבי. ההודעות מתגברות, וכעבור שעה יש כבר אישור סופי ומתחילים לתאם איך נוסעים להלוויה. ושם נפגשים כולם. אנשים שלא פגשתי המון שנים, פרצופים ששמורים בזיכרון ועכשיו פתאום עומדים מולי, מחליפים סיפורי חיים של 20 שנה שעברו נורא מהר.
ואני מגלה שהנער הגבוה, הנחוש והרציני, עם החיוך הענק שלא יורד מהפנים, היה בעצם גיבור. אני מבין שכבר הרבה שנים הוא חי חיים כפולים, מסכן את עצמו שוב ושוב ומוביל אחריו חיילים כמו שהוביל אותנו בפנימייה. הפאזל מתחבר, עם עוד ועוד חתיכות שמתגלות ועכשיו התמונה כבר יותר שלמה. בעוד שרובנו השארנו את הפרק הצבאי מאחורינו, מ’ הקדיש את חייו להגנה על המדינה, אבל בדרך שכל כך מתאימה לו. בשקט, בלי לקחת קרדיט, עד כדי כך שאפילו עכשיו אחרי ששילם את המחיר הגבוה ביותר אף אחד לא יודע שזה הוא. אין תמונה, אין אפילו שם, אי אפשר לספר שום דבר.
ואנחנו נמשיך להיפגש, נמשיך לספר סיפורים ישנים על שטויות שעשינו, נצחק בפעם המיליון אחד על השני, נתווכח אם זה קרה ככה או אולי בעצם ככה, ובעיקר נמשיך לזכור את מ’ שהכרנו אז, בקיץ ההוא בפנימייה כשהיינו ילדים.”