משה טל (בלומנטל) ז"ל

משה, בן פינחס ונטי, נולד ביום ו’ בשבט תש”ז (27.1.1947) במחנה פליטים בעיר פרנוולד אשר בגרמניה. בשנת 1949 באה משפחתו לארץ והתיישבה בחיפה – והוא אז בן שנתיים בלבד. כאשר סיים את לימודיו בבית הספר “הגפן” המשיך ללמוד בבית הספר התיכון “חוגים”. במשך שנתיים שלמד שם השתייך לתנועת “הצופים”. בשנת 1962 עבר לפנימייה הצבאית בחיפה, בבית בירם.

מטבעו היה משה משרה אווירת שלווה על סביבתו, אווירה טובה של אהבה ורעות. הוא היה אוהב לעזור לכל, לעודד נחשלים וחיוכו וחוש ההומור שלו היה מעלה את המורל. בעצם הוא התנגד למלחמה וכאשר הוריו הביעו התנגדות לצעד זה של כניסתו לפנימייה הצבאית טען הוא בפניהם: “האם אינכם מבינים שלא הגויים יהיו קציני צה”ל?”

באותה תקופה של לימודיו בפנימייה למד גם בבית הספר התיכון הריאלי עד שסיים את לימודיו התיכוניים והצבאיים בשנת 1965. היה תלמיד מצטיין ומבטיח והתעניינותו היתה מגוונת: אמנות, ספרות, מוסיקה, ספורט ואף מקצועות צבאיים. לעתים היה שולח את ידו לעט וערך את עלון מחזור י”א. גם המוסיקה היתה חביבה עליו מאד והוא היה יושב לבדו במועדון כשראשו כפוף ופורט על הגיטרה; הוא שאף להתקדם בנגינה ולשפר אותה.

במשך ימי חייו הקצרים גילה נאמנות ומסירות לחבריו ואהבה עצומה לארצו. מטבעו עניו היה ומצניע לכת ולא שאף להתבלט כל עיקר, אף על פי שהיה מגלה כשרונות בהיותו במרכז החברה.

באוגוסט 1965 גויס לצה”ל. משה התנדב לצנחנים ובמשך שירותו סיים קורס קצינים ונתמנה למפקד מחלקה בדרגת סגן משנה. אהוד היה על מפקדיו ופקודיו. בתקופת שירותו הסדיר השתתף בפעולת סמוע ולאחריה נשלח לקורס מרגמות. בהתקרב המועד של סיום שירותו הסדיר חתם לשנתיים של שירות קבע, באמרו: “עודני צעיר ועוד אספיק ללמוד וללמד. קודם כל חייב אני את זמני לצבא”.

במלחמת ששת הימים הוכיח אומץ לב וכושר מנהיגות בשעה שפיקד על מחלקה בפלוגה שפרצה את הדרך מחאן-יונס למבואות עזה. בקרב זה, שהיה ביום הראשון לקרבות, נפלו מפקד הפלוגה וסגנו ואז קיבל הוא על עצמו את הפיקוד כשהוא מסתובב לעיני האויב חשוף לאשו, כדי שיוכל להשתלט על אנשיו שהיו פזורים תחת מטר האש. הוא עודד את אנשיו בהתנהגותו וכאשר נפגע קשה, תוך כדי אירגון וחילוץ פצועים, ביקש שיפנו אחרים תחתיו והורה לחיילים להמשיך להילחם.

משה הועבר לטיפול בבית החולים “תל-השומר” וכעבור חמישה ימים מת מפצעיו שם; זה היה ביום א’ בסיון תשכ”ז (9.6.1967).

משה הובא לקבורה בבית הקברות הצבאי בקרית שאול ולאחר זמן הועבר לבית הקברות הצבאי בחיפה. לאחר נפלו הועלה לדרגת סגן (בהתאם לתקן התפקיד אשר מילא לאחרונה).

על התנהגותו בשעת הקרב, אומץ לבו ומנהיגותו, צוין לשבח על ידי הרמטכ”ל ותעודת הצל”ש נמסרה לידי אמו. לאחר מותו הוענק לו גם עיטור הגבורה, בניסן תשל”ג (אפריל 73).

תיאור המעשה שבגינו הוענק העיטור: “ביום ה-5 ביוני 1967, על יד עזה, נותר סגן משה טל ז”ל לפקד על כוח של זחל”מים, לאחר שה-מ”פ וה-סמ”פ נהרגו. ה-זחל”מים נפגעו באש טנקים מטווח קצר. הוא המשיך לעמוד זקוף בסערת הקרב וארגן חילוץ פצועים והגנה במחסה. הוא עודד את האנשים באמרו, שהנה הוא עומד זקוף. הוא נפגע קשה וביקש שיפנו אחרים תחתיו, והורה לחיילים להמשיך להילחם בנאמנות. סגן משה טל ז”ל הועבר לטיפול במחסה ושם מת מפצעיו. על מעשה זה הוענק לו : עיטור הגבורה”. ניסן תשל”ג אפריל 1973, משה דיין, שר הביטחון

כמה פעולות הנצחה נעשו לזכרו ובין השאר: בבית ההבראה לילדים, מיסודו של המפעל “מילד לילד” שליד אירגון אמהות עובדות בנוה שאנן נפתח חדר תרבות מיוחד לזכרו של משה ולזכר אמו אשר נפטרה זמן קצר לאחר נפול בנה; “רסיסי טל”, פרשת חייו הצעירים של משה, יצא לאור ביזמת חברים וידידים; שמו הוזכר בספר “מלחמות הצנחנים” וסיפור עליו מובא בספר “המסתערים ראשונה” – שניהם לאורי מילשטיין; ב”ספר הגבורה” שבהוצאת אגודת העתונאים שבתל אביב וברית עולמית של ניצולי ברגן בלזן מובא הסיפור של הרגע המכריע של הקרב האחרון של משה; גם בספרו של א’ חשביה “ההיסטוריה של מלחמת ששת הימים”; ב”ספר הצנחנים” של ד”ר מ’ בר-זוהר; בספר “עשרים שנות גבורה בישראל” מאת יהודה הראל; בספר “השבח להם” למרדכי נאור הוזכר שמו; בילקוט עזבונם של הבנים שנפלו במערכות ישראל – “גוילי אש”, כרך ד’, הובא מעזבונו.