נדב-שמואל קליין ז"ל

לאחר נפילתו כתב עליו אחד ממוריו בבית-הספר הריאלי: “כתלמיד הגיע להישגים נאים בקלות, ללא השקעת מאמצים רבים ובאלגנטיות רבה. אני מטעים פרטים אלה, שכן זכורים לי עיסוקיו המרובים של נדב בעניני ציבור וחברת התלמידים. תופעה נוספת שהונצחה אפילו מנקודת מבטו של מורה הייתה מעמדו האהוד בקרב חבריו, בפרט בקרב תלמידי בית-הספר. טבעי היה כי יצליח בכל אשר יפנה. אפשר לומר כי דרכו היתה סוגה בשושנים”.

אחת מחברותיו של נדב לתנועת “הצופים” כתבה “על דמותו המרכזית, הבולטת והאהובה. הוא היה כן וישר. גישתו לבעיות היתה עניינית. מעולם לא היסס ליטול על עצמו אחריות. הייתה לו נטייה טבעית לפיקוד ולהדרכה. יחסו אל החניכים היה קפדני ודורש משמעת מצד אחד, ורחב ולבבי מצד שני ותמיד היו נוצרים ביניהם קשרים שמעבר לתחום ההדרכה והעבודה. בשנות בית-הספר היה בו משהו נוסך ביטחון במידה מרובה. הייתה בו גם תחושה אינטואיטיבית לשים אנשים מתאימים במקומות הנכונים ולחלק את העבודה בצורה שכל אדם ימלא את תפקידו”.

מפקדו הישיר כתב במכתב תנחומים להוריו: “הכרתיו לראשונה בשנת 1963 בשירות סדיר. כבר אז התגלה כקצין מוכשר בעל יזמה ומסור ליחידה ולפקודיו. בשנת 1967 פגשתיו שנית, הפעם בשירות מילואים גם הפעם התגלה כבעל מרץ, יזמה וגישה לבבית וחברתית לפקודיו ולמפקדיו. החלטתי למנותו כמפקד פלוגה. למרות גילו הצעיר לגבי פקודיו, ידע תמיד למצוא שפה משותפת אתם ולהתחבב עליהם והם נקשרו אליו. משפחת קליין הנכבדה, אתם שכלתם את בנכם האהוב ואנו את חברנו היקר ועמנו את אחד המפקדים הדגולים”.

במכתב תנחומים ששלח לרעייתו ד”ר לוטן מטעם הקרן על-שם ד”ר גיורא יוספטל כתוב לאמור בין השאר: “במגע עם בעלך המנוח הרגשתי תמיד שהוא היה שייך לטובים בין בני הנוער שלנו. אצילות התנהגותו, גישתו החופשית, התקשרותו לעבודה אצלנו – כל אלה עשו אותו לחבר רצוי ביותר בעבודתנו”.

בספר “נזכור” בהוצאת האוניברסיטה העברית והסתדרות הסטודנטים ובעריכת יהודה האזרחי, הוקדשו עמודים אחדים לתולדותיו ולדמותו; בבית-הספר לכלכלה ולמדעי החברה הוחלט להעניק פרס לימודים על שמו, שיינתן בכל שנה לאחד התלמידים המצטיינים בלימודים לתואר השני במינהל עסקים; בהר הכרמל, ליד עוספיה, הוקדשו יער ואנדרטה על-שמו, על-ידי חבריו בגדוד ובחטיבה שלו; שבועיים לאחר נפילתו הוציא גדודו לאור חוברת לזכרו.