נמרוד הררי ז"ל

כותבת מורתו מהגמנסיה: “כתב ידך היה פנינים משובצות… כל-כך נעים היה לקרוא עבודות משלך. ידעת את סוד הצמצום, בבחינת מועט המחזיק את המרובה, כפי שאתה עצמך הנך קטן-גוף, מעט המחזיק את המרובה – רוב חכמה, רוב טוב וכוח רצון, רוב הומור ורוב טובה ואופטימיזם ושמחת חיים, הצביעו עליך כעל הפלא השביעי”.

ומפקד הפנימייה: “לא קלה היתה דרכו של נמרוד בפנימייה. בהיותו נמוך מבני גילו, צנום קמעה, מצא עצמו נאבק בתחומים אשר לחבריו קל היה יותר להתמודד עמהם – באימונים צבאיים, בפעילות גופנית ועוד. ברם, עקב סגולותיו האישיות, חוסנו הנפשי כבן כפר וכמי שספג בבית הוריו אווירה ישראלית ואהבת מולדת, נאבק והצליח לתפוס מקום בולט בקרב חבריו לפלוגה, בעיקר בשנים האחרונות להיותו בפנימייה. בנמרוד בלטה במיוחד התכונה אותה שאפנו להקנות לחניכינו, והיא – האומץ לומר גלויות ולבקר מעשי מפקדים ומורים, ביקורת בונה ולא ביקורת לשם ביקורת”.

ומוסיף מפקדו בעת המלחמה: “נמרוד היה חניך שלי בקורס מפקדי טנקים, שאותו סיים בהצטיינות. אחר נשלח לקורס קצינים, שממנו נקרא, ערב יום הכיפורים אל המלחמה. הוא עזר לי לנהל את הקרבות. כאמור, הכרתיו עוד מתקופת היותו חניך וכבר אז הייתה לי, למען האמת, הערצה מסוימת אליו כאדם וחייל”.

מבית-הספר לקצינים הביאו, לאחר המלחמה, את עבודותיו כחניך. “כבוד לנו להביא לכם עבודות מצטיינות אלה”… כך אמרו. “מודי – אתה אדם נפלא”. “אותך לקחו ממני, אבל את החוויה שהייתה לי בכך שהכרתי אותך, אף אחד לא יקח ממני… אתה כל-כך רגשן ורגיש ועם זאת כל-כך מאופק” – דברי חבר.

ומוסיפה חברה: “מתחת למעטה של בחור יהיר וגאה, הסתתרה נשמה פגיעה ורגישה… הוא קלט ונתן חום ואהבה ורגש”

בכל יום מעשרת ימי הקרבות, בהם היה בקו הראשון, כתב הביתה גלויה (גם אם היה זה על גבי קרע קרטון מקופסת תחמושת). מעין פקודת-יום, צוואה או משאלה. תוך ישיבה בטנק, בין התקפה לבלימה… ובעת הפוגת מה מהפגזות. תעודות של בן אוהב ומסור עד כלות הנשמה, למשפחה, לעם ולארץ.

ביום ל’ בתשרי תשל”ד (26.10.1973) נפל נמרוד בקרב והובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות במושב אביחיל. ב”אדמת הקודש” (כך קרא לחול) בה שיחק בגן הילדים ובה מצא מנוחתו.